החיים

יורד גשם כמו חיצים
קודח בפנים, קודר אבל רענן
ולמה לא, אחרי חצי שנה יבשה?
אני מלקק את הטיפות
באדמה זרם דק מתחזק
זורם
כמו ילדה לשיעור ראשון בכיתה א'
לפגוש חברות חדשות.
אין לי ספק שהמדבר יישאר כמו שהוא
לא כל מקום זוכה לגשם
ולא לכל ילד יש קלמר.
והיום הזה התחיל ככה חזק
מפני שאני אוהב לראות ברקים
ולזעוק ברכה על זה וגם על הרעמים.
טיפות של ברכה זורמות קדימה
לתחנה תחנה של עצים שממתינים.
ומה לעשות אם התולעים שמה
באדמה. יסחפו עם הגשם
ופשוט אי אפשר להפסיק החיים.
כל דקה ודקה זורם.
אמי לא הייתה שמחה
עם הנעלים שלי שלגמרי רטובות
ואין לי תחליף…
רגע, שכחתי …יש לי מגפיים!
הורדנו הגרביים, ניגבנו בין האצבעות
נשפתי כל טיפה וטיפה
מהרגליים הקפואות.
היינו קרוב לתנור כמה דקות
ניסיתי להחליף גרביים
מצאתי רק אחד בלבד
אמא איפה הגרביים?
היא לא נתנה לי, רק הביאה אותי
אל מול המגירה.
אני צריך להסתדר לבד?
ואני רק בן חמש.
פתאום תפשתי שאני גדול
וצריך לדעת להתגבר.

ש.מ

denvie balidoy Hop

flickr.com/photos/denvie

===================================================

קור נכנס אבל אין דבר. החיים ממשיכים. מסתובבים לכל אחד באופן אוטומטי.

ויש אורות בחוץ. שמה בחושך חצי מואר מפנס גבוה של עמודי החשמל. זורם בעיר הבודדה. למרות הקור יש חמימות לבבות אם יש מספיק כסף לקנות את הלחם של יום. ועוד להשיג מקום צנוע ביותר לדיור זמני.

חורף. אני זר בפריס אבל קצת מכיר. פסים בהירים של קשר מסוים. הצידה, פה ושמה במקלט הציבורי.

חוטי המעיל שלי בלויים בשרוולים. ברור לעין שאני לא מסודר אלא מהחוץ. השארתי את המזוודה הקטנה שלי במקלט. כן, אני יודע שעלול ללכת לאיבוד אבל לא רציתי להסתובב בחיפוש עבודה ולסחוב מזוודה. זה יהיה מצחיק!. מכל מקום, מה יש לי שמה? פיג'מה, לבנים וספר בלוי של ילדים ללמוד צרפתית.

שמה במקלט הצילו אותי מהקור הזה. אבל רק לכמה ימים בלבד, אמרו לי במפורש. מצומצם. ולמה? יש הרבה פליטים, עובדים זרים, בטלנים שגם הם צריכים מקום להניח את העצמות העייפות.

שמה במקלט גם יודעים מהמצוקה. הם בקשר עם כמה מפעלים שדורשים עובדים פשוטים כמוני. ולא לשכוח…לפני שיצאתי קבלתי ארוחת בוקר טובה. וזה צריך להיות מספיק עבור היום שלי. אני סובל. מתרגלים למען האישה והילדים שמה בארץ שלי. אשלח להם כסף חשבתי.

חשוב שתבינו: קבלתי כתובות. שלושה בעצם. במקום הראשון האחראי ראה אותי צולע ברגל הימנית, מתאונה שקרתה לי לפני כחמש שנים בבית שלי בצ'אד. כמו שסיפרתי לכם, הוא ראה אותי ולא בחן בקושי עבודתי. פשוט יש לו התנגדות לנכים כנראה. אפילו לא הספקתי להגיד בוקר טוב, להסביר, לייצג את עצמי! לא. פשוט הוא "יודע" שאני לא יכול לעבוד. זה מרגיז. אדם צריך פרנסה איך שהוא!

המקום השני לקח עוד כמה דקות. הנה המכתב שמראה שאני עובד טוב בדברים מסיימים! לא! כאילו המכתב היה כתוב בפקיסטנית או משהו אחר! כנראה שלא רצה או לא ידע לקרוא! אני יכול לעבוד. לא ידעתי להגיד זה כל כך טוב. ניסיתי להגיד לו בשפת פידג'ין של העיירה שלי. הוא לא הבין אותי.

חזרתי למקלט. נתנו לי כוס קפה עם יותר מדי מים, אבל לפחות זה היה חם, עם סוכר זה עזר. דברתי, הסברתי על הבעיה. רצו לעזור. לא רוצים עוד אחד שמתאבד. זה לא נראה טוב בעיתונות. אני הייתי מוכן לזה, לגמור כל הסבל, הבעיה של העבודה שלי!

הסבירו לי שמה, יחד עם מישהו שגם יודע שפתי. הבנתי קצת יותר. דברו איתי שיש עוד מקום עבודה שמקבל זרים. נתנו לי הפעם הזאת הפנייה יותר ארוכה. כן, לא צריך שפה…יגידו לו מה לעשות. יש מפעל שצריכים עובדים. משהו שאפשר לעשות גם בעמידה או בישיבה…שכר מינימום אבל בטוח. אפשר לסמוך עליהם.

הלכתי לשמה, עם המכתב בכיס. קור בחוץ. הלכתי ברגל כמה קילומטרים. אמרו לי לאיזה כיוון. כן- ישר ישר עד המפעל. כן, עם שלט מאוד גדול צבע ירוק "מפעלי העתיד."

קבלו אותי יותר בחיוך! כן צריכים עובדים. איך קוראים לך? אה, נחליף זה לג'ק, יותר פשוט או. קיי. הבינו שזה טוב ידיים טריות שמוכנות לעבוד קשה. הבינו את מצבי טוב מאוד. יש להם ניסיון עם זה כל שבוע. מחליפים הרבה אנשים מפני שעוזבים.

הראו לי מכונה. אני לא ידעתי בכלל על מה זה. לא צריך! אתה פשוט עוזר למכונאי. הוא מוציא את המוצר. העבודה שלך זה לשים באריזה. ככה, אתה רואה. לא! יותר מהר! אתה צריך כמה אלפים ביום. ..תפסתי. לא קשה בהתחלה, כן, כן יותר מהר. שעות על שעות. המכונה לא הפסיקה לתת לי עוד עבודה.

הייתי יכול לשבת גם כן. היה שולחן עבודה והרבה ארגזים. מפה לשם עוד פעם…ועוד פעם. סה"כ היו שתי הפסקות לחצי שעה. זאת היתה הצלה. ביום הראשון מישהו נתן לי חצי מהלחם שלו למזלי. לא היה לי כלום לאכול! פשוט הוא ריחם עלי כשראה שאין לי כלום.

עברתי מהמקלט לדירה לזרים. ומה זה אומר? דירה יחסית גדולה, פשוטה, כולל טלביזיה אבל שלושה חדרים לשמונה איש! צריך לשלם לפי יום. גבו ממני חצי של יום העבודה שלי! לא הייתה לי ברירה. הייתי כל כך עייף!

לא עשיתי הרבה רושם. אני ולחם של יום, קצת יבש. הוספתי מה שקניתי, מעט בסופר. קצת ירק גם. אין בישול מסובך בדירה: תנור עם גז. אבל מכל מקום לא היו לי כלים…

הצלחתי להתקלח. כן, קצר-קצר אמרו לי מפורש. כולם רוצים את זה ולא רוצים בזבוז של חשמל לחימום המקלחת.

בסוף שבוע עבודה נתנו לי השכר. לא נתנו פחות ממה שמגיע כמו שפחדתי. כן, שמעתי מספיק סיפורים מהבית! להיזהר. מכל מקום שלחתי עשרה אירו לבית, דרךWestern Union . זה היה אחרי שעות העבודה. יש מקום שאנשים הולכים, סניף כזה. הייתי צריך להראות את הדרכון שלי.

בשבוע השלישי הייתי פחות או יותר מסתדר בקושי היום יומי. למזלי אני חזק. ועל הבוקר קרתה לי תאונה! הסתובבתי יותר מדי מהר והפלתי ארגז כבד עם חלקים! בדיוק ברגל השמאלית, זאת שעדיין היתה בריאה! אולי עשרה קילו, לא יודע. נפלתי. נבהלו. שמו אותי בצד. ראו שזאת חבלה אבל לא שבר. אמרו לי ללכת למיון. אין להם זמן לעזור לי. לפחות נתנו לי את הזמן!

הרגשתי רע מאוד עד שאני סוף הגעתי לתחנת לאוטובוס. היו לי כאבים חזקים. פשוט המתנתי אולי חצי שעה. הגיע. עליתי בקושי. לפחות אני כן יכול לשלם עכשיו! הגעתי לקבלת חולים. היו הרבה, כולל זרים כמוני. כל אחד עם הפרשה הכואבת משלו!

בקיצור, הייתי צריך לשלם רק לבדיקה. חצי יום עבודה הלך. רופא בדק אותי מהר. נו, אין שבר. למזלי. כן, תחבושת. אמר לאחות. היא שמה התחבושת חזק. כן, לשחרר בערב. כן שלושה ימים לפחות. תחזור אחרי כמה ימים לפה. [לא התכוונתי בגלל התשלום]. סחבתי את הכאבים בחזרה לדירה למנוחה. למחרת הייתי בחזרה על יד המכונה.

ש.מ